עו"ד חיים קנת - יועמ"ש איפ"א

 

 

 

פרשנות חוזה

 

 

נתקלנו לאחרונה בבעיה של חוסר הבנה בפירוש ההתקשרות שקיימת בין איפ"א- ישראל, לבין חברת כנפי משק, אשר עימה התקשרנו בין היתר לביצוע אירועים, נסיעות, בילויים והטבות לחברי איפ"א.

כמו כן, התחייבה חברת כנפי משק, להקים אתר ומערכת אינטרנטית ולשווק ולפרסם באתר האינטרנט ובביטאון איפ"א, תמורת תשלום.

בהסכם זה, התחייבה איפ"א בין היתר, שלא להתקשר ולא לפרסם, חברת תיירות אחרת, כל עוד הסכם זה בתוקף, ולא הופר על ידי החברה וכן להנחות את כל הגורמים באיפ"א, שכל הפעילות כמפורט בהסכם זה, תתבצע באמצעות החברה בלבד.

בתמורה התחייבה בנוסף, חברת כנפי משק, לספק את השירותים הנ"ל לחברי איפ"א במחירים הזולים ביותר שניתן ובתנאים מסוימים להציע לחברי איפ"א את השירותים במחירים זהים להצעות של חברות אחרות ובלבד שמדובר באותה חבילת נופש, ובאותם פרמטרים המרכיבים את חבילת הנופש.

חברת כנפי משק השקיעה הון עתק בפרסום והקמת מערכת אינטרנטית לחברי הארגון ולביצוע מחויבויותיה, על פי ההסכם הוצאת וקבלת משלחות, ארגון אירועי איפ"א וכדומה. למרות זאת, אנו נתקלים מידי פעם בחברים, אשר לטענתם ניתן להשיג מחירים זולים יותר או תנאים טובים יותר.

 

בחיי היום יום של כל אחד מאיתנו, אנו נתקלים בבעיה של אי הבנה, או אי הסכמה לדבר שהסכמנו עם אחר, כאשר אנחנו סוברים שהפירוש צריך להיות כזה, בעוד שהצד שכנגד סובר שהפירוש צריך להיות אחר. מילים אחרות, אנו נתקלים, בבעיה כיצד לפרש חוזה, או יותר נכון, כיצד לפרש את לשון החוזה, שנערך בינינו לבין הצד שכנגד.

 "חוזה", מוגדר כהתקשרות חוזית, הסכם בין צדדים, שבו צד אחד מתחייב לעשות משהו מבחינה חוקית, למען הצד השני, בתמורה או שלא בתמורה. לשון ההתקשרות החוזית, שערכנו או שנערך בעבורנו, על ידי ספק, מוכר, משכיר דירה ועוד. זה יכול להיות חוזה מקצועי או חוזה של יום יום. חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973, קובע, כי חוזה נכרת, בדרך של הצעה וקיבול.

צד אחד מציע דבר מה לצד השני וכשהצד השני מקבלו, נכרת חוזה בניהם. לדוגמא, כאשר אנו נכנסים לחנות מכולת כדי לרכוש כיכר לחם, הזבן מציע את הלחם למכירה ואנו מחליטים לרכוש אותו ומביעים הסכמה והתמורה הינה התשלום בעבורו. חוזה נועד למעשה להביא לידי ביטוי את ההסכמות בין הצדדים לחוזה. הבעיה העיקרית מתחילה, כאשר אחד הצדדים טוען, כי לפי לשון החוזה היא כזו, בעוד שהצד השני אינו מסכים איתו וטוען אחרת. כאן נכנסת בעיית הפרשנות של לשון החוזה. סעיף 25 א’ לחוק החוזים- [חלק כללי [התשל"ג 1973, קובע שחוזה יפורש לפי אומד דעת הצדדים, כלומר מה הייתה כוונת הצדדים, כאשר כתבו את החוזה ו/או בהעדר יכולתלבחון מה באמת הייתה כוונת הצדדים במועד כתיבת החוזה, יפורש החוזה לפי הנסיבות החיצוניות, שהובילו לכריתתו.

 כלומר, מה הנסיבות אשר הביאו את הצדדים להסכים את אשר הסכימו. אומד דעת הצדדים, למעשה היא כוונת הצדדים, אשר יצרו את החוזה. הלכה זו הייתה נהוגה עד שבית המשפט העליון שינה את הלכת פירוש החוזים, בפסק דין תקדימי.

ככלל, חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים, כלומר מה הייתה כוונת הצדדים, כאשר ערכו את ההסכם, מה היו המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית שהצדדים התכוונו, כאשר ערכו את החוזה. את כוונת הצדדים לומד בית המשפט מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו, כגון, מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם, או שיש להניח שהם ידעו עליו ממקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו.

כוונת הצדדים או אומד הדעת הרלוואנטי, אינו כוונת צד אחד בלבד לחוזה, אלא מה הייתה כוונת שני הצדדים, כאשר ערכו את החוזה.

 

כאשר מתעוררת מחלוקת בפירוש החוזה וקיים הבדל בין כוונות הצדדים וכוונת צד אחד שונה מכוונת הצד שכנגד, לא ניתן לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף של שני הצדדים, והחוזה יפורש על-פי תכליתו האובייקטיבית, כלומר לפי המטרות, האינטרסים והתכליות, שחוזה מסוג זה או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים. כאן, בא המפרש (בית המשפט) וקובע שיש לפרש את כוונת הצדדים לפי אופייה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים, מסוג ההסכם, מההיגיון שעומד מאחוריו ומלשונו וכן מהשיקולים של היגיון ויעילות עסקית ושיקולי שכל ישר של אנשי עסקים סבירים והוגנים.

למעשה בפסק דין זה פרש בית המשפט העליון את לשון החוק וקבע, כי כאשר באים אנו לפרש חוזה, לא נזדקק עוד למבחן שני השלבים, אשר היה נהוג, כלומר, מה הייתה כוונת הצדדים במועד עריכת החוזה ומה היו הנסיבות שהביאו לכריתתו, ושלפיה ההפניה לנסיבות אפשרית רק מקום שאין בחוזה עצמו כדי להצביע על אומד דעתם של הצדדים. אלא, מבחן חד-שלבי, ובו תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות, תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה, כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה.    בית המשפט למעשה העמיד עצמו כפרשן לשון החוזה, וקביעת התכלית, מה הייתה כוונת הצדדים, כאשר ערכו את החוזה. יש לבחון תחילה מה באמת הייתה כוונת הצדדים, מתוך לשון החוזה עצמו. רק לאחר מכן יש לבחון מה הייתה כוונת הצדדים מנסיבות חיצוניות, אשר הביאו את הצדדים לכריתת החוזה. אל לו לבית המשפט לסטות מזכותו של עורך החוזה להביע את כוונתו האמיתית וליתן פירוש אחר. למעשה רק כאשר אין הסכמה משותפת בין הצדדים לחוזה, אנו נאלץ לבחון את לשון החוזה על-פי אמות מידה אובייקטיביות. על בית המשפט לחקור את הכוונה האמיתית והמשותפת של הצדדים.

כאשר קימת אי בהירות בפירוש חוזה, בין לשון החוזה לבין כוונת עורכיו, הרי כוונתם המשותפת של הצדדים  היא הקובעת. מגמת המפרש היא לבחון באמת את לשון החוזה ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית של הצדדים. לפיכך, ייתכנו מקרים שבהם תגבר הפרשנות התכליתית של החוזה, על פני פרשנותו המילולית, והוא כאשר הקשר הדברים מצביע על כוונה שונה מזו העולה מן המילים כפשוטן. אין הפרשן רשאי להכניס שינוי בלשון החוזה. השינוי צריך להיעשות על-ידי הצדדים שערכו את החוזה.

 

למרות הכל, קיימים מקרים בהם רשאי בית המשפט לנקוט בפרשנות במובן הרחב ולתקן את הטקסט המשפטי. לדוגמא, רשאי שופט לתקן טעות שנפלה בצוואה ,או טעות לשונית בנוסח החוק . השופט גם רשאי להוסיף ללשון החוזה או לגרוע ממנו כדי למנוע אבסורד או הכשלת התכלית המונחת ביסוד לשון החוזה. שינוי לשון החוזה או הוספה תתבצע בזהירות מרבית ובמקרים קיצוניים בלבד ורק במקרים מיוחדים וזאת כדי להגשים את התכלית המונחת ביסוד החוזה. אל לו למפרש (השופט) לנהוג ככותב החוזה  בעבור הצדדים. עליו לכבד את זכות הצדדים לפי כוונתם האמתית בכתיבת החוזה.

בעיה גדולה יותר נוצרה בפירוש לשון צוואה. צוואה הינה מעין "חוזה בכתב", של צד אחד כלפי אחרים. כאשר אדם כותב צואתו, מביע למעשה בכתב את רצונו, שיבוצע לאחר מותו. נתקלים אנו במקרים רבים, כאשר לאחר מות המצווה מתגלעות בעיות בפירוש לשון הצוואה. שלא כמו בחוזה, שבו ניתן לבדוק ולבחון את כוונת הצדדים ביתר קלות, על ידי פנייה לעורכי החוזה ו/או לצדדים לחוזה ולבחון מה באמת הייתה כוונתם בכתיבת החוזה, במקרה של פירוש צוואה, הרי אין ביכולתנו לפנות למצווה, אשר כתב את הצוואה, שכן הלך לעולמו. כאן, השופט מפרש את לשון הצוואה, למעשה קובע את משמעותה המשפטית של לשון הצוואה ועליו לקחת בחשבון שני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה ואומד-דעת המצווה. כלומר, מה הפירוש המילולי של לשון הצוואה ומה הייתה כוונת המצווה, כאשר כתב את הצוואה. למעשה בית המשפט מכניס עצמו "לנעלי" המוריש ומפרש מה הייתה כוונת המנוח, כאשר כתב את הצוואה, למרות שלא הכירו, לא ידע את כוונותיו ולא היה שותף לעריכת הצוואה. יש לזכור, כי יש לכבד את רצון המנוח, שציווה בצוואתו את רצונו, שיהיה לאחר מותו והוא הביטוי לזכות החופשיות בבחירה של כל אדם ואדם. כל אדם רשאי לעשות ולהחליט מה לעשות בקניינו וברכושו גם לאחר מותו. זכות זו אף מעוגנת בכבודו של האדם בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. יש לקחת בחשבון כי המצווה אינו עוד בחיים ואין הוא יכול לעשות צוואה אחרת או לשנות את לשון הצוואה שערך בהיותו בחיים. על השופט לדבוק בפירוש לשון הצוואה בלבד. אל לו לשופט לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך, אך שלא ערך אותה, הלכה למעשה. השופט-הפרשן אינו רשאי להוסיף ללשון הצוואה או לגרוע ממנה. יש לכבד את רצון המצווה, כפי שמצא ביטויו בצוואה, ולא רצון שלא מצא ביטוי בצוואה. ללשון הצוואה ניתן לתת מובן מרחיב או מובן מצמצם, אך תמיד יש להעדיף את לשון הצוואה, אשר מאפשרת את הגשמת כוונת המצווה באומד דעתו בעת כתיבת הצוואה.

ומן הכלל אל הפרט. כשבאים אנו ובוחנים את ההתקשרות של איפ"א עם חברת כנפי משק עלינו לקחת בחשבון, את כל ההטבות וכל השירותים, אשר חברת כנפי משק השקיעה ונותנת לארגון ולחבריו. זאת ועוד, כאשר מוצע לנו שירות מסוים על ידי חברה אחרת, יש להקפיד ולבדוק אם השירות הינו זהה לזה המוצע על ידי חברת כנפי משק. במקרים רבים בהם נתקבלו תלונות, על מחירים גבוהים יותר מהמחירים המוצעים בחברות אחרות הסתבר לאחר בדיקה, כי היו קיימים הבדלים בתנאים או בפרמטרים, אשר הרכיבו את ההצעה. לא כל הצעה אשר לכאורה נראית זולה יותר, הינה טובה יותר ו/או זהה להצעה שהוצעה לארגון ולחבריו. עלינו לבחון את הפרטים ולבדוק באם אכן זוהי הצעה כלכלית יותר, טובה יותר וזהה. למעשה אנו רואים, כי עלינו להיות זהירים ביותר בחיי היום יום, כאשר אנו עורכים חוזים. אין החוזה חייב להיות "חוזה" במלוא מובן המילה והמובן המשפטי, אלא, בהסכם שנערך כל יום על ידי כל אחד מאיתנו, עם צד אחר, על רכישה, קנייה, עסקה וכל דבר אחר. עלינו להקפיד שהלשון בה השתמשנו הינה בהירה וכי כוונתנו במשא ומתן ובעריכת החוזה, הינה ברורה ואשר אינה משתמעת למובנים אחרים. אחרת אנו עלולים להיות חשופים למצב בו כוונותינו עלולות להיות מפורשת על ידי אחרים.